נצני עוז זכרונות

נעים לשקוע בזכרונות, שרבים מהצעירים לא יודעים או לא זוכרים. אני חוזרת לגילאים 10-12, הרכב העיקרי אז  עגלה וסוס,  כל מי שצריך חריש לא מטלפן אלא הולך לסילס ומזמין טרקטור. לא היו אז טלפונים בבתים, היה טלפון ציבורי עם אסימונים ולפני כן דרך רכזת ששלשלת כסף לחריץ, וכשהסתים הזמן שמעת מרכזית המודיעה על סיום השיחה. גם לים נסענו בעגלות עד מכמורת, עד שכץ אברם ז"ל רכש המשאית ובשבתות אסף מי שרצה לים. זוכרים את המחסן של שאול צרף ז"ל שאליו באו לקחת שקי תערובת, דשן, זרעים ועוד.כן היו ימים. ואת הצרכניה שהיתה  פתוחה רוב היום. עם מחלק הקרח למקררים לא היו אז מקפיאים. איך קראו אז לבית אריזה או מיון או תנובה, שם היו ממינים עגבניות, מלפפונים לפי גדלים וטיב. כל אחד הביא את סחורתו שקל רשם ובסוף התחשבנו במזכירות. את המרפאה בה בילינו את שעות המחלה והאחות הטובה עליזה שהכירה כל אחד ואחד ומחלתו.

טוב שמוחנו בנוי לשכוח את הרע מהר יותר, ולנו נשארים הזכרונות הטובים על הימים היפים. אנא הגיבו ואם למישהו יש זכרונות אחרים כתבו גם בבקשה.

פוסט זה פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s